רשמים חמים בהמשכים מברצלונה 

יום שישי 07 ספטמבר 2007

ברצלונה, ברצלונה.................

ביום שסיכמנו כי היעד המועדף לטיול בחו"ל השנה יהיה ברצלונה,ולא שייט ב"מאנו", ריכזנו את כול תשומת הלב במטרה.

אילנה חידשה קשר ישן עם משרד הנסיעות של "איסתא" בשער הנגב. שיטחנו את בקשתנו והוצע לנו חבילה שאי אפשר היה לסרב. תפורה עלינו. וסגרנו עניין כ חודש וחצי לפני תאריך ההמראה. זה כשלעצמו עושה שקט בנשמה. יש תאריך. יש מלון. יש מחיר סגור שכלול בו כמעט הכול, ומה שנוטר הוא להתרכז בהכרת המסלול בעיר היפה הזאת.

אישית, יצאה לי לבקר בה כמה פעמים לרגל עסקים. זכרתי אותה לטובה על אף שלא חיטטתי ברחובותיה הרחבים ובמוזיאונים הרבים המפוזרים בעיר הנהדרת הזאת. אבל הפעם, בעזרת האינטרנט, הדפסנו כול שמצאנו כתוב על העיר, ויש מקורות טובים באמת.

באתר של "המטייל", יש שפע של עצות של מבקרים נלהבים המוכנים להמליץ, מנסיונם האישי על כול דבר שראו או התנסו בברצלונה. זה נהדר. נכון שצריך לקחת את העצות בפרופורציה הנכונה משום שסיפורי ביקור בעיר כמו ברצלונה מבטאות הלך רוח של המבקר הפרטי בעל טעם איחודי משלו, ציפיות משלו ורמת התלהבות בעת הביקור בעיר ולא פחות מזה, יכולתו לתאר את הדברים שבדרך כלל נכתבים לאחר מעשה.

גם אני, הפעם, שלא כמו בביקורים אחרים בחו"ל, כותב את הדברים בתום שבעת ימי הביקור ולא בערבים של כול יום כפי שנהגתי בפעמים אחרות. האמת? לטייל בעיר גדולה, יפה ומושכת כמו ברצלונה, זה מעייף. כאשר כבר חוזרים למלון, מרימים רגליים, מדביקים פלסטרים במקום שהנעלים או הסנדלים לחצו, מנערים את הכתף עליה היה תלוי תיק הדרכים ועוצמים עיניים תוך שפורסים את הידיים והרגליים ככול שהמקום מאפשר.

איזה כיף. "מוי כף". חדר ממוזג. נס קפה חם, כמו בבית. מיטה נוחה שאפשר להשאיר אותה פתוחה ולא מסודרת. מקלחת נוחה, מים חמים. והרגשת חופש. הבעיות נשארו בארץ. וזאת בתנאי שאתה, אישית יודע להשאיר אותם בארץ. את הסוד הקטן הזה, כיצד להתנתק וליהנות, לא ניתן ללמד באוניברסיטה הפתוחה וגם לא ממאמריהם של מבקרים אחרים. הסוד הזה הוא אתה עצמך. חפש ותמצא אותו בתוכך. ואל תוותר. זה חשוב. שנינו, אילנה ואני, דגנו מאתרי האינטרנט פרקים רבים על ברצלונה ועל אתריה המומלצים. סיפורים על העיר והשירותים שמעמידה לרשות מבקר נלהב, והרבה פרטים שאמורים להקל על המבקר, את משימת הטיול בעיר עצמה.
ושלא יוקל הדבר בעיניכם. ביקור בעיר אינו דומה לטיול הרגיל באוטובוסים העובר ממקום למקום ויורדים לנער את הרגליים. לא. בעיר, הולכים ובאוטובוס מתיישבים כדי
לתת לרגליים לנוח. ושוב חוזרים לצעוד ברחובות ובסמטאות הצרות, בין קירות הבתים הגבוהים הסוגרים עליך מהצדדים מנווט את עצמך בתוך זרם האנשים ההולכים לצדך, ומול שובל ארוך של באים לקראתך ממול.

והכנו מפות. וציירנו קווים. ושמענו חברים רבים וטובים שסיפרו מניסיונם. וכאשר התמלא התיק "ברצלונה" על גדותיו, ידענו שאנחנו מוכנים לדרך. זה לא קרה הרבה לפני העלייה למטוס. לא. זה קרה עם העלייה למטוס. ישובים בכיסאות הצפופים של טיסה ux456של AIR EUROPA , קשורים בחגורות לכיסאות, הנחנו את התוכניות ושאר הניירות. עצמנו עיניים, מוכנים לבאות. ועוד איזה "באות".


אם עד כאן זה היה פרק א', מכאן ועד הפרק הבא יהיה פרק ב'.

בימים האחרונים ממש, זירזנו את ההכנות הלוגיסטיות ההכרחיות לכול נסיעה ארוכת טווח. נניח, היעדרות של 6 לילות שהם 7 ימים. האמת, כבר נעדרנו הרבה יותר. אבל, בהיותנו שייכים שנינו לקטגוריה של האנשים המסודרים פלוס, משתדלים שלא להשאיר דברים רבים ליד המקרה, התלבטנו בין מזוודה אחת גדולה ותיק יד לבין שתי מזוודות בינוניות מינוס ושני תיקי יד שישרתו אותנו במסעות הרגליים שידענו כי בהם יהיה מרוכז
ארזנו פעם. שינינו. ארזנו הכול מחדש בשתי המזוודות והחלטנו שזהו. שתי מזוודות דומות בצבע ובמימדים. עם ידיות נשלפות. עם גלגלים מסתובבים - כי יש גם מזוודות שהגלגלים שלהם לא מסתובבים - הרבה כיסים ורוכסנים. תלינו על כול אחת מהם תגי זיהוי, עם שם וכתובת בארץ. סגרנו אותם יפה. העברנו "אראונד" חגורה צבעונית נגד סבלים ברוטליים ובמיוחד בעד זיהוי מהיר "את שלנו" מבין "של אחרים".

המזל, באמת, ששיכנענו את עצמנו שאיננו צריכים "גרדרובה" שתתאים לקיץ ולסתיו, כי אז היינו צריכים להכפיל את הנפח. הסתפקנו בציוד לימים חמים. מטריות נגד העין הרע. חולצה אחת עם שרוולים ארוכים, ובאין ברירה לקחנו זוג נעלים בנוסף לסנדלים שאמורים לשאת את המאמץ המתוכנן.

ולא לשכוח, "פלסטרים". - אגד מדבק, בעברית . לא מסיימים טיול רגלי בלי כמה פלסטרים במקומות הרגישים. על האצבעות הגדולות איפה שמסתיימת "הדיאגונל" הגדול של כול סנדל סטנדרטי. בעקבים, במקומות בהם אמורה להיות שלפוחית מיותרת. בסדקים ליד ובתוך העקבים ובין האצבע הקטנה וזאת שעל ידה. וזה לפחות. שמענו מאחרים שיש עוד אפשרויות, אנחנו הסתפקנו בזה.

וכמובן, כף חשמלית, קצת "פרודוקטים". נס קפה. שפופרת של חלב מרוכז. כמה שקיות מרק של "אוסם". שקדים. זה הרי ברור שאי אפשר בלי שקדים. ופירות יבשים, צריך? בטח! ועוגיות תוצרת בית, צריך? ועוד איך צריך. אז ככה. בלי להרגיש, הוספנו לכבודה 2 או 3 קופסאות גלידה לשעבר - מהגדולות כמובן - עם דברים טובים וחשבנו שכאשר יתרוקנו, נשאיר אותם בחדר במלון ויתפנה לנו מקום במזוודות לדברים היפים שנקנה גם אם איננו צריכים אותם. כדי שתבינו שהדברים היו מתוכננים עד החזרה ועוד לפני שבכלל יצאנו לאן שהוא.

אנשים מסודרים.

הטיסה מהארץ, טרם שינויים, 08.10 מבין גוריון. כדי להגיע על פי ההנחיות - 05.10 - קמנו ב 03.10 .
גילגלנו את המזוודות והתיקים לאוטו, תוך שרעש גלגלי המזוודות מאירים את השכנים. הסתדרנו ויצאנו בכוחות עצמנו לבית הנתיבות: בן גוריון. הידד!!!

נסענו לאט. באמת. עם קצת מאמץ נפשי, נהגתי כמו שאילנה אוהבת. אפילו פחות ממאה. זה היה בסדר. היא נהנתה ואני לא מיהרתי. לבושים כמו שני "יאקים" שיוצאים העירה, אילנה בחולצה יפה ומכנסי ג'ינס עם ריקמה. אני עם מכנסיים כהים ארוכים וחולצה תכלת מעוטרת ריקמה קטנטונת. נעלים גבוהות וגרביים. משהו, משהו. מזיעים אבל יפים.

פנינו ל"חניה לטווח ארוך". פיתולי כביש חדש. סימוני דרך טובים. חצינו את מחסום הכניסה לתוכו של מגרש חניה מלא עד אפס מקום במכוניותיהם של חצי מדינה שיצאה להיתנפש. מדהים. סובבנו ככה, פוקחים שתי זוגות עיניים למצוא מקום חניה קטן אחד. לא יותר. ומצאנו. אפילו קרוב לתחנת האיסוף של האוטובוס ללא תשלום. שמעתם על זה? אוטובוס שלוקח נוסעים, בלי כסף. יש! בלוד.

חנינו. שוב גררנו את הכבודה לתחנת האוטובוס "הבלי כסף". עלינו עליו והוא הסיע אותנו כמעט עד תל אביב. ירדנו לפני הדלת הרחבה של הטרמינל 2000 שהחל לפעול ב 2004 - דיוק מדהים - והחל מסע היציאה מהארץ. בידוק ביטחוני. שאלות אין ספור על הבילוי שלנו את הלילה האחרון. על הציוד במזוודות. על אמא שלי. ועל אבא שלי. ובהיותנו נחמדים שוחררנו להמשיך לדלפקי הכרטיסים. ובסך הכול לא נורא. מעצבן, אבל כולם מסכימים שזה שווה.

ושוב בתור. מסירת המזוודות. כרטיסי עליה למטוס. מקומות ישיבה ובסך הכול, לא נורא. יכול היה להיות יותר גרוע. אחרי שכבר עמדנו בתור כ חצי שעה, ממש לפנינו, הפקידה קמה והלכה לברר בעיה חשובה. הדלפק יסגר ל 10 דקות, אמרה והלכה. נו? תגידו לישראלים כי הדלפק שלהם נסגר ל 10 דקות. זה היה מלחיץ. מיותר והיו ודאי עוד דרכים לפתור בעיות מבלי להרגיז את הלקוחות. הבעיה היא: שכאשר אתה כבר עומד בתור למסור את המזוודות, אתה כבר לא במעמד של לקוח אלא במעמד של נוסע חסר ברירת בחירה. וזאת הסיבה שאפשר ל"טרטר" אותך איך שרוצים. מה? תבטל את החופשה אחרי כול ההכנות? לא! אז עמוד בשקט ואל תפריע. ככה זה. לאף אחד במקום ההוא לא יכפת שתחליט שאתה נעלב ולא נוסע. ואם אתה רוצה שלא תפרק בהזדמנות זאת גם את המשפחה, דאג להרגיע אתה אותה והיא אותך. ככה זה באשר באים 3 שעות לפני שצריך לקרות משהו.

ברוך השם עברנו גם את זה. המשכנו את ביקורת הדרכונים. אני עם הכרטיס הממוחשב. נהדר. אילנה עמדה באחד התורים. גם זה היה לא רע. עברנו את הבידוק הביטחוני של תיקי היד ויצאנו לחופשי. קרי: למרחב הלא מוגן של חנויות ה "דיוטי פרי".

אך, איזה הרגשת הקלה. איזה תחושת חופש, זה להסתובב בחנויות הפטורות ממכס. עצם הפריבילגיה הזאת שאתה יכול לקנות בלי מכס ולדפוק את המדינה ואחרים לא, זה כבר מחזק משהו מהאגו הנשחק יום, יום מעצם ההבנה שאיננו יכולים להשפיע על דבר מהדברים המתרחשים סביבנו. הכול נתון. אבל כאן, בכיכר חנויות פטורות המכס, אתה יכול. אתה יכול לקנות כול שעולה על דעתך, רק תשלם.

וראיתי קונים, שגעון. ראיתי אותם סובבים במרץ בין המדפים, ממלאים בלי לנוח את העגלות החמודות. בדרך כלל הבעלים או הילדים דוחפים אותם והגברות, ממלאות. זאת חלוקה מוכרת מימים ימימה.
וקונים: לשכנים, ולקרובים, ולידידים שחזרו אתמול מח"ל אבל שכחו לקנות כמה דברים. וקונים כי זה בלי מכס. ואם זה בלי מכס קונים גם אם לא צריכים היום. שיהיה. אומרים שזה בזול.

בלי מכס, זה בזול.
איזה נאיביות. בלי מכס זה בזול? זה כמו להגיד שבמזומן זה בזול ובצ'ק זה יקר. (זה דווקא יכול להיות נכון אם כסף בבנק), אבל נוח לנו להאמין בכול מה שמספרים לנו בכול ערוצי הטלויזיה, וגם אמרו שאם נמצא יקר מזה יחזירו לנו את הכסף.

האמת? לא שמעתי על איש שעזב את הטרמינל לבדוק מחירים אצל אחרים. אבל, האפשרות קיימת. זה רק לא שווה לעשות זאת במחיר כרטיס טיסה שלא מימשת. אבל הרעיון, גאוני. ואנשים קונים. כמה וכמה זוגות נעליים לכול ילדי הגן שבשכונתנו הקטנה. - אלה שההורים שלהם לא נסעו השנה לחו"ל. הם לא הרבה אבל יש גם כאלה.

וקנו MP3 ו MP4 ואחד מהדור הבא - אני מניח שיש כזה. וטוסטר שמדבר. ופלאפון שרוקד. מכונת גילוח לקרחים. "אודי קולון", ו"אפטר שב", ו"ליפ סטיק" וספרי נגד ריחות רעים מתאימים למקומות אינטימיים רבים. ויינות לחג הבא. וסיגריות למתאבדים. ושוקולדים לסובלים מלב ומסוכרת.הכול שזוכרים .

זוכרים אני אומר? לא ! קונים כול שרואים בעיניים. והקופאית מעבירה מהעגלה לקורא האופטי שנוהג מצלצל בעצבנות. הילדים עוזרים. והוא דואג שינגבו את הכרטיס הפלסטי שקיבל מהבנק בלי כסף, וחותם. זהו ! כמה זה עלה? לא ברור. כאשר יחזרו יעמדו את הנזקים. מקסימום שיכול קרות זה שהבנק יפשוט את הרגל. לנו יש רק מה שיש, ופעמים גם זה לא. ואולי, זה על חשבון הירושה. ממילה היורשים יריבו, אז לפחות שנראה אותם נהנים עכשיו. אחר כך זה בעיה שלהם עם הילדים שלהם.

וכאשר עייפנו מלהביט באחרים, ישבנו לשתות כוס קקאו חם עם סנדביצ'ים שאילנה הכינה בבית, עם דברים טובים שאין במזנון הכשר בלוד. הבטנו בקהל המגוון היושב סביבנו, ממתינים כמונו לשעת ההליכה לשער היציאה למטוס.

גם הרגע הזה הגיע. צעדנו דרך השרוול המוליך למטוס, התקבלנו בחיוכים של הדיילות, מצאנו את מקומותינו וישבנו. אנחנו מוכנים. מבחינתנו, יכולים להניע ולהמריא.

ובשעה שהבטיחו, זזנו מהחניה אל המסלול הפתוח להמראה אל היעד שבחרנו כי נבלה את חופשת השנה הזאת.

ההמשך יבוא.................דני